לאהוב את מי שאי אפשר להציל

יש ספרים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה שלהם, ואחרים נשארים איתנו דווקא בגלל התחושות שהם מעוררים. ״יער נורווגי״, הרומן מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי, שייך לסוג השני. זהו סיפור על אהבה, מוות ובדידות, אבל גם על הקושי להמשיך לחיות כאשר אובדן נעשה חלק בלתי נפרד מהעולם הפנימי שלנו.

טורו ווטנבה, גיבור הספר, הוא סטודנט צעיר בטוקיו של סוף שנות השישים. מותו בהתאבדות של חברו הטוב, קיזוקי, מטלטל את עולמם של מי שנותרו מאחור, ובייחוד את עולמה של נאוקו, בת זוגו של קיזוקי, ואת עולמו של טורו. הקשר שנרקם בין טורו לנאוקו מתקיים בצל האובדן המשותף. הם מתקרבים זה לזו, אך נדמה שהכאב אינו מאפשר להם להיפגש באופן מלא בהווה.

לצד נאוקו נמצאת מידורי, צעירה שונה ממנה מאוד, המביאה אל חייו של טורו חיות, ישירות ואפשרות לקשר מסוג אחר. בעוד טורו קשור לעבר ולמה שאבד, מידורי דורשת ממנו נוכחות בהווה. הבחירה בין השתיים אינה רק בחירה רומנטית. היא מעמידה אותו מול שאלות על נאמנות, געגוע והאפשרות להמשיך לחיות בלי למחוק את מי שאיננו.

מורקמי אינו מציע תשובות ברורות לשאלות האלה. הוא מתאר דמויות שמבקשות קרבה, אך מתקשות למצוא אותה; שמבקשות לעזור זו לזו, אך אינן יכולות לבטל את סבלן; ושמנסות להמשיך בחייהן בלי לדעת תמיד כיצד לעשות זאת.

דווקא משום כך, הספר מזמין קריאה פסיכולוגית. הוא מאפשר לנו לחשוב על האופן שבו אובדן ממשיך לחיות בתוכנו, על הקשר שבין אהבה לאשמה, ועל הגבול שבין הרצון לעזור לאדם אחר לבין ההכרה בכך שאיננו יכולים להציל אותו.

מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מאבדים אדם?

במאמרו ״אבל ומלנכוליה״ משנת 1917, ניסה זיגמונד פרויד להבין מה מתרחש בנפש בעקבות אובדן. הוא תיאר את האבל כתהליך כואב שבו האדם נדרש להכיר במציאות של האובדן, ובמשמעות של היעדרו של מי שהיה יקר לו.

אבל כשאנחנו מאבדים אדם, אנחנו מאבדים יותר מאשר את נוכחותו הפיזית. אנחנו מאבדים גם את העתיד שדמיינו איתו, את המקום שהיה לו בחיינו ואת האופן שבו ראינו את עצמנו בתוך הקשר.

אדם משמעותי נעשה חלק מהעולם הפנימי שלנו. אנחנו נושאים איתנו את האופן שבו הוא ראה אותנו, את מה שחווינו יחד ואת האפשרויות שדמיינו לעצמנו לצדו. כשהוא מת, כל אלה אינם נעלמים מיד. הם ממשיכים להתקיים בתוכנו, אבל המציאות מחייבת אותנו למצוא דרך חדשה לשאת אותם.

אפשר לחשוב על כך דרך הקשר בין טורו, נאוקו וקיזוקי. קיזוקי איננו עוד נוכח בחייהם, אבל הוא ממשיך להיות חלק מהמרחב שבו טורו ונאוקו נפגשים. הם חולקים היסטוריה שאיש אחר אינו יכול לחלוק איתם בדיוק באותו אופן. האובדן מחבר ביניהם, אך גם עלול לקשור אותם לעולם שהתקיים לפניו.

האם הקשר ביניהם מאפשר להם לשאת יחד את מי שאיבדו, או שהוא מקשה עליהם ליצור קשר שאינו מאורגן סביב האובדן?

ואולי השאלה עמוקה עוד יותר: האם טורו מתגעגע לנאוקו עצמה, או גם לעולם שהיא מייצגת עבורו – עולם הנעורים, קיזוקי והאפשרות לחזור אל משהו שלא הושלם?

אין הכרח לבחור באחת האפשרויות. אדם שאנחנו אוהבים עשוי להיות בעת ובעונה אחת אדם בפני עצמו וסמל לתקופה שלמה בחיינו. הגעגוע אליו כרוך גם בגעגוע למי שהיינו לצדו.

האם אפשר להיפרד בלי לשכוח?

אנחנו רגילים לדבר על התגברות על אובדן, כאילו המטרה היא להגיע ליום שבו הכאב ייעלם והעבר יפסיק להשפיע עלינו. אבל הקשר שלנו עם מי שאיבדנו אינו חייב להימחק כדי שנוכל להמשיך לחיות.

אפשר לחשוב על האבל כתהליך שבו משתנה מקומו של האדם בחיינו. הוא אינו נוכח עוד בעולם החיצוני באותו אופן, אך הקשר איתו ממשיך להתקיים בזיכרונות, בערכים ובמשמעויות שהותיר בנו.

בקריאה זו, השאלה אינה אם טורו צריך לשכוח את קיזוקי או להשתחרר מנאוקו, אלא אם הוא יכול למצוא דרך לחיות עם הזיכרון בלי שהעבר יהיה הדבר היחיד שמארגן את ההווה שלו.

הזיכרון יכול להיות דרך לשמר קשר, אבל הוא גם עלול להפוך למרחב שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, משום שקשה לנו להשלים עם העובדה שהחיים שהיו לנו אינם יכולים לחזור בדיוק כפי שהיו.

המתח הזה נמצא בלב הספר: כיצד ממשיכים לחיות כאשר חלק מהותי מעולמנו נותר מאחור?

אהבה אינה מבטיחה הצלה

אם האובדן מציב בפנינו את גבולות השליטה שלנו במציאות, היחסים של טורו עם נאוקו מציבים שאלה קשה עוד יותר: מה אנחנו יכולים לעשות כאשר אדם שאנחנו אוהבים סובל, ואיננו מצליחים להקל על סבלו?

טורו רוצה להיות קרוב לנאוקו. הוא מבקש להבין אותה, להקשיב לה ולהיות משמעותי בחייה. אך האהבה שלו אינה מבטלת את הקושי שהיא חווה. הוא יכול להיות נוכח, אך אינו יכול להיכנס לתוך עולמה הפנימי ולשנות אותו כרצונו.

המצב הזה נוגע באחד הפרדוקסים של האהבה: ככל שאדם חשוב לנו יותר, כך אנחנו עשויים לרצות להגן עליו מפני כאב. אבל אהבה אינה מעניקה לנו שליטה מלאה על חייו של אדם אחר.

כאן אפשר להיעזר ברעיונותיה של הפסיכואנליטיקאית מלני קליין, שעסקה בקשר שבין אהבה, אשמה והרצון לתקן.

קליין תיארה את ההתפתחות הנפשית כתהליך שבו אנחנו לומדים להכיר באדם שאנחנו אוהבים כאדם שלם ונפרד. אותו אדם שאנחנו זקוקים לו ואוהבים אותו הוא גם אדם שאנחנו עשויים לכעוס עליו, להתאכזב ממנו או לפגוע בו. ההכרה במורכבות הזאת קשורה ליכולת לחוש דאגה כלפיו ולרצות לתקן כאשר אנחנו חושבים שפגענו בו.

אבל הרצון לתקן יכול להיות כרוך גם בקושי לקבל את גבולות ההשפעה שלנו. לפעמים אנחנו רוצים להאמין שאילו רק הבנו יותר, אהבנו יותר או פעלנו אחרת, יכולנו למנוע את הסבל של האדם האחר.

האמונה הזאת עשויה להעניק לנו תחושת שליטה. אם הכול תלוי בי, אולי גם יש לי דרך למנוע את האסון. לעומת זאת, ההכרה בכך שאני יכול לאהוב אדם, להיות משמעותי עבורו ולעשות כמיטב יכולתי, ובכל זאת לא לשלוט בכל מה שיקרה לו, עלולה להיות קשה הרבה יותר.

חשוב להבחין בין אחריות לאשמה. אחריות מפנה אותנו אל מה שאנחנו יכולים לעשות: להקשיב, להציע עזרה, להיות נוכחים ולפעול כאשר נדרש. אשמה עלולה לפעמים לגרום לנו להרגיש שאם התוצאה קשה, סימן שלא עשינו מספיק.

אין פירוש הדבר שכל אשמה נובעת מהצורך בשליטה, או שאפשר להסיק שטורו אכן מרגיש אשמה מסוימת. הרעיון מאפשר לנו לשאול שאלה רחבה יותר: מה קורה לנו כאשר אנחנו נאלצים להכיר בכך שהאהבה שלנו אינה יכולה להבטיח את שלומו של האדם שאנחנו אוהבים?

בין הרצון לעזור לבין הצורך להציל

אפשר לקרוא את הקשר בין טורו לנאוקו דרך המתח שבין שני רצונות: הרצון להיות לצד אדם שסובל, והרצון לעשות משהו שיפסיק את הסבל שלו.

הרצון השני מובן מאוד. קשה לראות אדם אהוב בכאב ולהרגיש שאין לנו דרך להקל עליו. לפעמים אנחנו עשויים לחוות את חוסר האונים הזה כאילו נכשלנו בתפקידנו בתוך הקשר.

אבל יש הבדל בין להיות אחראים לאופן שבו אנחנו נוכחים בקשר לבין להיות אחראים לכל מה שקורה לאדם האחר.

האם אפשר להישאר לצד אדם שסובל בלי להפוך את הסבל שלו למשימה שעלינו לפתור? האם אפשר לאהוב אותו גם כשאיננו יודעים מה לומר או לעשות? והאם ההכרה במגבלות שלנו פירושה ויתור עליו, או דווקא הכרה בכך שהוא אדם נפרד, שעולמו הפנימי אינו נתון לשליטתנו?

השאלות האלה אינן מבטלות את חשיבותה של עזרה. להפך: הן מאפשרות להבחין בין עזרה שמכירה באדם האחר לבין ניסיון לשאת במקומו את כל מה שהוא עובר.

במצבים של מצוקה נפשית קשה, נוכחות אוהבת יכולה להיות חשובה מאוד, אך היא אינה תחליף בהכרח לעזרה מקצועית או לתמיכה נוספת. אהבה ואחריות אינן מחייבות אותנו להאמין שאנחנו יכולים לעשות הכול לבד.

נאוקו ומידורי: האם אפשר להמשיך לחיות בלי לבגוד בעבר?

המתח בין נאוקו למידורי הוא אחד המפתחות לקריאת הספר. אפשר לראות בנאוקו דמות הקשורה לאובדן ולעבר, ובמידורי דמות המציעה לטורו אפשרות לחיים חדשים. אבל החלוקה הזאת פשוטה מדי: גם מידורי מכירה כאב, וגם החיות שלה אינה מבטלת את מורכבותה.

ובכל זאת, הקשרים של טורו עם שתי הנשים מציבים אותו בפני שתי חוויות שונות. עם נאוקו הוא קשור להיסטוריה משותפת, לזיכרון ולמוות של קיזוקי. עם מידורי הוא נדרש לפגוש אדם חי בהווה, עם רצונות וצרכים משלו.

האם טורו יכול להתקרב למידורי בלי להרגיש שהוא מתרחק מנאוקו? האם האפשרות להמשיך לחיות מחייבת אותו לשנות את הקשר הפנימי שלו עם העבר? והאם שינוי כזה פירושו בגידה?

אולי אחת השאלות שהספר מעורר היא אם נאמנות למי שאיבדנו מחייבת אותנו להישאר נאמנים גם לכאב. האם המשך החיים מפחית ממשמעותו של האדם שאיננו, או שמא אפשר לשמור על הקשר איתו בלי להישאר באותו מקום?

מנקודת מבט פסיכולוגית, אפשר להציע שהאתגר אינו לבחור בין זיכרון לעתיד. האתגר הוא למצוא דרך שבה העבר ממשיך להיות חלק מחיינו, אך אינו מונע מאיתנו ליצור קשרים חדשים ולהשתנות.

המשמעות של קשר אינה נמדדת רק ביכולת שלנו להישאר קשורים אליו כפי שהיה. לפעמים היא ניכרת גם באופן שבו אנחנו מאפשרים לו להמשיך להתקיים בתוכנו, בלי לדרוש מהחיים להישאר כפי שהיו.

לחיות עם מה שאי אפשר לתקן

״יער נורווגי״ אינו מציע פתרון פשוט לאבל, לאשמה או לאהבה. הוא אינו מבטיח שהבנה תביא להחלמה, שהזמן יפתור הכול או שאהבה תוכל למנוע כל אסון.

דווקא משום כך, הוא מאפשר לנו לחשוב על גבולותיה של האהבה בלי להפוך אותה לחסרת משמעות.

פרויד מזמין אותנו להתבונן בקשר הפנימי עם מי שאיבדנו, ובאופן שבו האובדן ממשיך להתקיים בתוכנו. קליין מאפשרת לנו לחשוב על הקשר שבין אהבה, אשמה והרצון לתקן, ועל הקושי להכיר בכך שהאדם שאנחנו אוהבים הוא אדם נפרד, שאיננו יכולים לשלוט בכל מה שקורה לו.

שתי נקודות המבט מובילות אל שאלה אחת: האם אנחנו יכולים להמשיך לאהוב בלי להאמין שאנחנו חייבים להציל?

אולי אהבה אינה נמדדת ביכולת שלנו למנוע כל כאב, אלא גם ביכולת להכיר באחר כאדם שלם ונפרד, להציע לו את מה שאנחנו יכולים לתת, ולשאת את העובדה שלא הכול נתון בידינו.

ואולי האבל אינו מחייב אותנו לבחור בין להישאר נאמנים למי שאיבדנו לבין להמשיך לחיות. אפשר לשאת את הזיכרון, להתגעגע ולכאוב, ובו בזמן להיפתח לאפשרויות חדשות.

בסופו של דבר, ״יער נורווגי״ משאיר אותנו עם שאלות שאין להן תשובות פשוטות: איך ממשיכים לחיות בעולם שבו אנשים שאנחנו אוהבים עלולים לסבול? איך נושאים אובדן בלי לאפשר לו להגדיר את כל חיינו? ואיך אוהבים אדם אחר בלי לבלבל בין אחריות כלפיו לבין האמונה שאנחנו יכולים להציל אותו?

אולי אין דרך לחיות בלי להיתקל בגבולות האלה. אבל אפשר ללמוד לזהות אותם, לא כעדות לכישלון האהבה, אלא כחלק מהמציאות שבתוכה אהבה מתקיימת.